נעים מאוד קוראים לי אפי. האמת שהילדים שאני פוגש העניקו לי את הכינוי, 'אפי כיפי'.
כן, אכן נשמע כמו דמות של אומן ילדים בקניון אבל האמת שעד לפני כחמש שנים בכלל עבדתי בתור איש שיווק ומכירות בערוץ הספורט. נוסע ברכב של העבודה למשרד, משם לפגישות, חולצות מכופתרות, תסריטי שיחה, הצעות מחיר ופגישות מחלקה פנים ארגוניות לבניית אסטרטגיה.

אבל בפנים, משהו בי בער, משהו אחר. רציתי משהו משמעותי יותר. אכן קלישאה חבוטה אבל באמת שהיה בי רצון לשמח, להצחיק, ללמד, להעצים.

ככה (טוב.. לא בדיוק ככה, התהליך הוא הרפתקה שלמה בפני עצמה..) התגלגלתי להציג בגני ילדים, משם לבתי ספר וקהילות. הצגות של צחוק וערכים בהשתתפות הילדים.

מה זה אומר?
כיבוד הורים, התמודדות עם כעס, עזרה לזולת, יכולת לוותר ועוד.
כן, נשמע כבד אה? חכו.. ומה עם- אמונה? תפילה? אהבת חינם? אהבת ישראל? שבת? גוועאלד! עכשיו זה כבר נשמע כבד וגם גובל בהדתה לא?

אז הולכים למקום ה"טיבעי", מוסדות חינוך דתיים, גני חמ"ד, תלמוד תורה. הרגשה ביתית, מותר לומר הכל.

מרבי חנינא למדנו על תפילה, מדמא בן נתינא על כיבוד הורים, מהלל הזקן על סבלנות וסובלנות ומר' לוי יצחק מברדיצ'ב על אהבת ישראל..
תענוג! צחוק וערכים דרך אגדות ומשלי חז"ל.
אבל רגע. מה לגבי שאר הילדים? זהו? חכמי ישראל, בית מקדש, ההיסטוריה היהודית היא כבר נחלתם של הדתיים בלבד??

אז התגלגלתי גם לגנים חילוניים (איזו מילה קשה.. מה זה בכלל..), צהרונים פרטיים בבתים שם התקבצו ילדים מגיל 3 עד כיתה ג'.

רבי חנינא הפך לחנינא..השליחים שהגיעו לדמא מבית המקדש הגיעו בכלל מארמון המלך… האבן שנפלה לכהן הגדול? נפלה בכלל מהכתר של המלך.. רבי לוי יצחק הפך ליצחק רק הלל הזקן נשאר הלל הזקן..

אני מבין לגמרי מה מפחיד את החילוניים. מבין לגמרי מה מפחיד את הדתיים.
אני מרגיש שזכיתי להיות בתווך, בין כולם. כן נשמע שאני רץ לראשות הממשלה אבל בעצם פה רק כדי לספר לילדים שלכם סיפור.
סיפור עם מסר. סיפור שסיפרו גם לי בגן רחל אי שם בשנות ה-80. בלי ימין ושמאל. בלי הדתה, כפייה או 'הם שכחו מאין הם באו אלה..'
להגיע עם המתיקות של ההיסטוריה שלנו. של הדמויות האלה מפעם בלי שאף אחד יפחד מהם. כי זו ההיסטוריה שלנו.

לתת לילדים ערכים ומסרים של כיבוד, כבוד האדם, כעס, עצב, חרם, שנאה, אהבה, דרך היהדות שלנו.
ואת הזכות הענקית הזו אני מבקש שתתנו לי.
ברגישות, באהבה. בלראות את הילד באמת.